יכול מאד להיות שיינות עמק הרון הם היינות המושלמים. כן, הצהרה מפוצצת שכזו לא יכולה לחמוק מתחת לרדאר שלכם בלי הסבר כלשהו, ועדיף שיהיה אינטלגנטי.

אז ככה. יינות בורדו, לפחות במיטבם, הם סוג של יין מושלם. אלגנטיים, מורכבים ועמוקים אבל מה שחשוב מכל, ידידותיים למשתמש וקלים להבנה. בהכללה גסה כמובן. כך גם אולי מקבילתם האמריקנית, היינות של עמקי נאפה וסונומה בקליפורניה ואולי, באופן אחר, יינות קיאנטי באיטליה

יינות בורגון הם כידוע יינות 'למתקדמים' - גם מאד אלגנטיים ומורכבים ועמוקים, ללא ספק, ואולי אפילו יותר לפעמים, אבל, וזה אבל גדול, לא פעם מדובר ביינות מסובכים להבנה ולא ידידותיים במיוחד למשתמש, לפחות לא המתחיל או אפילו המתקדם שלא מחזיק בטעם ייחודי וקצת, מה לעשות, מזוכיסטי. מקבילתם האיטלקית היא כנראה יינות פיאמונטה, ושוב אנחנו מדברים בהכללות גסות מאד.

וכאן באים לעזרתנו יינות עמק הרון. הגדולים שבהם - קוט רוטי, הרמיטאז' ושאטונף דו פאפ, אבל גם בכירים פחות כמו ז'יגונדס, סן זו'זף ואחרים, מצליחים באורח פלא להיות גם מסתוריים ואפלוליים, אדמתיים וטחובים, כמו יינות פיאמונטה או בורגון, אבל גם שטופי שמש ופרי או בקיצור, נחמדים למי ששותה אותם. הדברים נכונים אפילו ביינות פשוטים כמו קוט דו רון.

ישנם לא מעט יצרנים נהדרים בעמק הרון וגם כמה אגדות חיות, אבל דומה שמעל כולם זוהר כוכבו של בית גיגאל, שהוא אם תרצו הרוטשילד או הרומנה קונטי של עמק הרון.

למרות שנוסד 'רק' שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, ב1946, ינוקא במונחים היסטוריים, הפך היקב של בית גיגאל (Guigal) למגדלור של עמק הרון. ולא בכדי.

אטיין גיגאל הקים את היקב שלו בעיירה אמופיי (Ampuis) שבצפון עמק הרון , כפר עתיק שבו עדויות לגידול כרמים כבר מימי הרומאים. היקב הוקם בארמון ישן, שאטו דה אמפויי. אטיין עשה זאת אחרי לא פחות מ15 שנות התלמדות ביקב וידאל- פלרי. ב1961 עברו המושכות לידי בנו מרסל. ב1984 קנה בית גיאגל את בית וידאל פלרי אך הוא ממשיך להתנהל כעסק עצמאי. איך שגלגל מסתובב לו…

בשנת 2000 קנתה משפחת וידאל עוד שני יקבים מהוללים בעמק, זה של

ז'אן-לואי גריפה (Grippat) בסן ז'וזף ואת דומיין דה ואלואה (Domaine de Valiouit) שלו כרמים מובחרים בקוט רוטי, הרמיטאז', קרוז הרמיטאז' וסן ז'וזף. ב2006 הוסיף היקב לאשפת החיצים שלו גם את יקב דומיין דה בונסרין (Domaine de Bonserine) . מי שמחזיק במושכות הניהול של היקב כיום הוא פיליפ גיגאל, בנו של מרסל, והוא גם היינן של היקב.

יקב גיגאל קנה לעצמו שם עולמי בתחילת שנות ה80, אחרי שמבקר היין האמריקני הנחשב רוברט פרקר, גמר את ההלל על יינות הקוט רוטי שלהם, ובמיוחד על הכרמים היחידניות, סינגל וינארדים לה מולן (La Mouline) לה לנדון (La Landone) ולה טורק (La Turque) יינות שכונו אחר כך בקיצור ובחיבה 'יינות לה לה לה'...

פרקר אמר אז "במשך כל שנותיי כמבקר יין, מעולם לא פגשתי יצרן קנאי כל כך לאיכות כמו מרסל גיגאל'.

ביקורת אלו גרמו ליינות הרון כולם להגיע למעמד המשתווה כעת (כמעט) לזה של בורדו ובורגון ובאופן ספציפי העלו את קרנם של יינות קוט רוטי, וכמובן של גיגאל עצמו.

ב2006 זכה מרסל גיגאל לתואר איש השנה של מגזין היין הבריטי החשוב דקנטר.

אבל כל אלו הם רק מספרים וכיבודים. אישיותו הצנועה והקפדנית להפליא של מרסל גיגאל, היא זו שהפכה את בית גיגאל, ובעקבותיו כרמי קוט רוטי ועמק הרון כולו, לנחשקים כל כך.

יינות ה'לה לה לה' הם יינות דרמטיים ממש בעומקם. כהים, עשירים ומביאים לידי ביטוי מושלם את איכויותיו של ענב הסירה שממנו הם עשויים. הם מגיעים כאמור מכרמים יחידניות בקוט רוטי, כרמים שיבולן נמוך, בשל, נבצר מאוחר ומתיישן אחר כך לא פחות משלוש וחצי שנים בחביות שלפחות בעבר היו חדשות לגמרי. מהלך נדיר מאד בעולם היין. הם מבוקבקים ללא סינון או זיכוך.

אלא שיינות אלו יכולים אולי להשכיח את העובדה שיקב גיגאל, שהוא גם נגוסיאן הקונה לא מעט ענבים ממגדלים אחרים, מצליח להוציא גם מהם יצירות מופת קטנות ומרגשות. נסו למשל את הקונדרייה 2016 שהגיע לארץ לא מזמן, או קוט רוטי 'פשוט' יותר כמו זה הנקרא שאטו דה אמפויי מבציר 2013. אבל גם אם תסתפקו רק בבקבוק קוט דה רון צנוע, אדום או לבן, תיווכחו מיד בסוד הקסם של גיגאל.