"אני שותה שמפניה רק כשאני עצובה, וכשאני שמחה. לפעמים אני שותה אותה כשאני לבד. כשיש לי אורחים אני חושבת שזו חובה. אני נהנית ממנה כשאיני ממהרת ושותה קצת גם כשאני כן. אחרת אני בחיים לא נוגעת בזה, אלא אם כן אני צמאה".

(לילי בולינג'ר)

הציטוט המפורסם הנ"ל אולי לא מתאים לחיים בישראל ולמחירן הממוצע של שמפניות טובות כאן, אבל הוא מדגים היטב את מה שרבים שכחו ואולי לא ידעו אף פעם. שמפניה היא הרבה יותר מאשר יין מבעבע לחגוג איתו את ערב השנה האזרחית. היא ללא ספק המשקה הכי משמח, בדיוק בזכות אותן בועות ההופכות אותו למבעבע, ומפזרות את האלכוהול מהר יותר בדם. הוא בין המשקאות היחידים שמשתלבים היטב עם כל חלקי הארוחה, כולל הקינוח, והוא בעיקר טעים להפליא, בייחוד אם זוכים להכיר אותו קצת ולתהות על קנקנו.

אז מה זה באמת שמפניה?

ובכן שמפניה, וזה כנראה כן ידוע לכולם, היא יין מבעבע ממחוז שמפיין בצרפת. כלומר רק משם, אחרת זו אינה שמפניה, אלא יין מבעבע. אלא שבניגוד ליין ש"דחפו" לו קצת פחמן דו חמצני, כלומר גז, ויש כאלה, כאן מדובר ביין שתסס שנית בבקבוק שבו הוא יימכר אחר כך, על ידי הוספת שמרים וקצת ליקר מתוק מאותם ענבים שמהם הוא יוצר, כדי שלשמרים יהיה על מה לעבוד ולייצר עוד טיפה אלכוהול ובעיקר גז. היות שהבקבוק סגור וחתום, אין לגז לאן לברוח והוא נותר כלוא בבקבוק. לא ניכנס כאן לתיאור מפורט יותר של התהליך המורכב.

רוב השמפניות מורכבות מיינות מבצירים שונים, המעורבים למשקה אחד שטעמו אמור להיות זהה משנה לשנה, קצת כמו שקורה, למשל, בוויסקי שהוא בלנדד, בעניין הערבוב והטעם, לעומת, למשל, וויסקי משנה מסוימת. אבל יש גם שמפניות משנות בציר מסוימות, שמפניות וינטג'. אלה מיוצרות רק בשנות בציר טובות במיוחד והן יקרות יותר ובדרך כלל יותר מורכבות בטעמן.

חוץ מזה, לא כל השמפניות הן לבנות, יש גם ורודות. היות ששמפניה מיוצרת בדרך כלל מערבוב ענבי שרדונה לבנים עם פינו נואר ופינו מונייה אדומים, שקליפותיהם מורחקות מהתירוש מיד ואינן מותירות את צבען, שמורה ליוצריה האפשרות להשהות מעט את הקליפות בכל זאת ולקבל שמפניה ורודה. זו אינה רק גחמה ויזואלית אלא סגנון וטעם שונים לגמרי ונהדרים.

לעומת זאת, יש שמפניות המיוצרות רק מענבי השרדונה, ואז הן מכונות "בלאן דה בלאן" כלומר "לבן מלבן", או רק מענבי פינו נואר ופינו מונייה (או רק פינו נואר) והן קצת יותר נדירות ושמן "בלאן דה נואר" כלומר "לבנה משחורים".

יש גם שמפניות שאינן מגיעות מבתים גדולים אלא ממגדלים עצמאיים קטנים. רבים נוטים לחשוב שזה מסמן בהכרח איכות טובה יותר. לא תמיד זה כך. בתים גדולים יודעים משהו שמגדלים קטנים אינם יכולים לעשות - לערבב המון חלקות. קצת כמו שיבאס נגד גלנפידיך, אחד לא מבטל את השני. וכן, לא כל השמפניות יבשות (ברוט או אפילו יבשות יותר) יש גם חצי יבשות ולכן מתוקות קצת יותר.

מחלקה אחרונה לפעם זו - שמפניות ה"דה לוקס" - שמפניות יוקרתיות אפילו יותר, מבתים גדולים, המגיעות מחלקות מובחרות במיוחד, שנות בציר טובות במיוחד ויישון ארוך עוד יותר משלוש השנים במרתפים שהן הבסיס לכל זה.

ואם כל זה לא מספיק לכם, רשת חנויות דרך היין החלה לייבא השנה לישראל גם שמפניה כשרה. בדיוק אותו דבר רק עם הכשר המאפשר גם לשומרי מסורת ללגום מהקסם הזה. השמפניה של בית ז'אן מישל. בית ז'אן מישל הוא מגדל עצמאי ותיק ואיכותי, הפועל כבר משנת 1847 ומייצר 115,000 בקבוקים בשנה בסך הכל.

השמפניה הנפלאה מגיעה מכרמים המגודלים בשיטות חקלאיות בנות קיימא, ויש לה, כאמור, מהשנה, גם הכשר. שמפניית ז'אן מישל מצטרפת לרשימה המכובדת של שמפניות המקשטות כבר כמה שנים את מדפי דרך היין, אלה של בית דרפייר, שנוסד ב-1808 ומנוהל כיום על ידי הדור השמיני המייצר שמפניה בשיטות טבעיות ומיישן אותן במרתפים מהמאה ה12; בית ארנסט רפנו, שנוסד ב-1901 ומייצר שמפניה מכרמים בלא פחות מ-52 מ-319 הכפרים המגדלים ענבים לשמפניה; וכמובן, בית לואי רודרר המהולל.

אז בחרו לכם את זו שתשמח את לבבכם ושתהיה לכולנו שנה אזרחית שמחה ומוצלחת. לכל היינות המבעבעים באתר לחצו כאן.